יש בדיחה שחוזרת בסטנדאפים: גבר ואישה לא יכולים להיות "פשוט חברים". תמיד מישהו רוצה יותר. הקהל צוחק, ומסכים.
הבדיחה חכמה. ולגמרי מחמיצה.
"פרנדופוביה"
יש פחד שאני קורא לו "פרנדופוביה" — הפחד מקשר חברי אמיתי בין המינים. גברים שחוששים ליכנס ל"אזור הידידות" ולאבד את האפשרות הרומנטית. נשים שחוששות שאם לא יהיה משיכה מינית, הגבר ינטוש. בני זוג שחוששים מה"מסתתר" מאחורי כל ידידות.
התוצאה: אנחנו מוחקים קטגוריה שלמה של קשרים שיכולים להיות בין המעמיקים ביותר בחיים.
האפשרות הביולוגית
כן, יש משיכה ביולוגית. כן, היא מורכבת. אבל ביולוגיה היא לעיתים קרובות עניין של בחירה חברתית. אנחנו יכולים להחליט שקשר הוא מסוג מסוים — ולבנות אותו על בסיסים אחרים. לא בגלל שהמשיכה נעלמה, אלא בגלל שמה שנבנה ביניהם שווה יותר.
זה דורש כוח רצון. וגם קצת אינטליגנציה רגשית.
מה שאתם מפסידים
חצי מהיחסים הקרובים שלי הם עם נשים. חצי עם גברים. זה נתן לי גישה לשני עולמות שלרוב לא מדברים זה עם זה.
נשים מחברות אותי לצדדים שגברים נוטים להשתיק. גברים מחברים אותי לדברים שנשים לעיתים מסתירות. יחד — זו פרספקטיבה שלמה.
מי שנסגר על "ידידות רק עם המין שלי" מוציא את עצמו מחצי מהאנושות.
המחיר והאפשרות
כן, ידידות אפלטונית דורשת יכולות חברתיות גבוהות יותר. הבנה ברורה של מהות הקשר. יכולת להתעלם מדעות חברתיות שיישפטו אותו. ומחויבות לשמור על הגבולות שהגדרתם.
לא כל אחד יכול לעשות את זה. אבל מי שיכול — מרוויח משהו שקשרים רומנטיים לא תמיד יכולים לתת: ידיד מהמין השני שרואה אותך, שאיתו אין אג'נדה, שאין בינכם מה "להרוויח" ממנו מלבד הנוכחות עצמה.
הבדיחה אומרת שזה לא אפשרי.
אני יכול להגיד לכם שהיא טועה.