דלג לתוכן ראשי

שלוש מחשבות בעקבות נפילת הטיל 100 מטר מהבית שלי

אין יותר מדאי פואנטה. מפונה במלון, חייב לעשות עם עצמי משהו

בית מגורים הרוס בבית שמש — גג רעפים שבור ומפורק לאחר פגיעת טיל ישירה

במשך שנים התקבעה אצלי המחשבה השקטה, הכמעט לא-מודעת, שטילים הם אולי דבר מזיק, אך מסוכן פחות. בהשוואה לפיגועים ולטראומות המדממות האחרות שחוותה מדינת ישראל, טיל נתפס כאירוע סטטיסטי שיודעים להכיל. ואז הגיע יום ראשון האחרון.

הטיל שנפל בבית שמש שינה לחלוטין את המשוואה הזו. עם תשעה הרוגים וכמעט שישים פצועים, האירוע חצה את גבולות הנתפס. המציאות הזו התרסקה בדיוק 100 מטרים מהבית שלי. ברגעים הראשונים, בתוך ממ"ד רועד מרעש אדיר שלא דמה לשום חפץ שנופל אלא להדף שקורע את החלל, היינו בטוחים שהפגיעה היא בתוך הבית. רק כשיצאנו לאט ובהיסוס החוצה, גילינו שהמוקד רחוק יותר, כמה בתים קדימה. ועם זאת, הבית שלנו נראה כאילו עבר טראומה מנטלית ופיזית חריפה: חלונות שנעקרו ממקומם, קירות שנסדקו, הדף בעוצמה אדירה שקשה להכיל.

מתוך ההרס הזה, כשהאבק החל לשקוע, נולדו אצלי כמה מחשבות חדשות, מפוכחות ורציונליות על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם אסון.

1. הפרדוקס המשעשע של המחשבה הדתית

אי אפשר שלא להתחיל עם אנקדוטה שבעיניי, כאדם חילוני שלא שותף לאמונה הזו, יש בה משהו משעשע עד כאב. הטיל פגע בבית כנסת וריסק אותו לחלוטין. אנשים ששהו בממ"ד מתחתיו – מצאו שם את מותם. רציונלית, היית מצפה שממ"ד הממוקם מתחת לבית כנסת יזכה ל"הגנה כפולה": פיזית ורוחנית. שהאל יחוס על המקום ועל שוהיו. המציאות הוכיחה אחרת.

עמודת עשן שחור עולה מעל שכונת מגורים בבית שמש לאחר נפילת טיל, רחוב שכונתי עם מכוניות חונות
עשן עולה ממקום נפילת הטיל, כ-100 מטר מביתי

מה שיותר בלתי נתפס בעיניי, הוא הדיסוננס הקוגניטיבי שמתפתח לאחר מכן. בעוד בית הכנסת חרב ואנשים קיפחו את חייהם, השיח שצף לאחר מכן התמקד בטלית אחת שנותרה שלמה מבין ההריסות. העובדה שאנשים נאחזים בפיסת בד ששרדה כהוכחה להשגחה, בזמן שחיי אדם אבדו באותו מקום בדיוק, ממחישה עד כמה החשיבה הדתית היא מנגנון שההיגיון האנושי הפשוט פשוט לא מסוגל להכיל.

2. הכשל הפסיבי של בריאות הנפש

עם הפינוי למלונות, נחשפתי לתופעה תמוהה נוספת. הלובי וחללי השהייה המו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ונציגי גופי התנדבות. הם ישבו שם, על הספות, מחייכים באמפתיה וממתינים שמישהו יגש ויפרוק את ליבו.

האמת היא שגישה זו מנותקת לחלוטין מהאופן שבו פועלת הנפש האנושית בזמן משבר. אדם פגוע או שרוי בטראומה נוטה להתפרק ולהסתגר; הדבר האחרון שהוא יעשה זה ליזום פנייה לאדם זר לחלוטין, רק משום שהוא עונד תג של "עובד סוציאלי". זו אולי תצורה שמספקת את המערכת מבחינה רציונלית של הקצאת משאבים, אך היא כושלת מבחינה אנושית ורגשית. כאשר אני הרשיתי לעצמי לבסוף לגשת ולדבר, זה הרגיש חלקי מאוד ולא מספק.

לטעמי, אנשי המקצוע במצבים כאלה חייבים לאמץ אחת משתי גישות אקטיביות:

מסוק צבאי טס מעל עצי ברוש בשמיים מעוננים לאחר נפילת הטיל בבית שמש
מסוק סורק את האזור זמן קצר לאחר הפגיעה
  • "טריאז' נפשי": ממש כשם שעושים בדיקה גופנית ראשונית, יש ליזום שיחת בדיקה קצרה עם המפונים. לשאול לשלומם, לבחון מה מפריע להם, ולתעד את הדברים בצורה מסודרת כדי שהנפגע ירגיש שהכאב שלו נרשם וקיבל תוקף, ולא התנדף באוויר.
  • "פסיכולוגיה של מסדרונות": זו דרישה גבוהה יותר אך הכרחית – אנשי טיפול שפשוט מסתובבים בין האנשים בטבעיות, מפתחים שיחת חולין ("סמול-טוק"), מדובבים אותם בעקיפין, וכך מצליחים לזהות מצוקות בזמן אמת. רק מתוך היכרות פרואקטיבית כזו אפשר להציע עזרה אמיתית לאלו שצריכים אותה, ולא רק לאלו שיש להם את התעוזה לגשת ולבקש.

3. מניהול משימות לניהול אנשים

התובנה האחרונה נוגעת למערכת הביורוקרטית. מצד אחד, היה מטורף לראות את המעטפת האדירה שנוצרה מיד: תרומות, אוכל, בגדים, מתנדבים מכל סוג. אבל כשזה הגיע לצרכים הקריטיים והבסיסיים ביותר של הבית שלי – המערכת קרסה לתוך עצמה. לא הגיע מהנדס, הבית נותר ללא חשמל, והתיאום מול השמאי היה בלתי אפשרי.

כל פנייה לגורם כלשהו הסתיימה בהפניה לגורם אחר, בנימוק של "זה לא התפקיד שלי".

גשר המיתרים של קלטרבה בכניסה לירושלים בשעת דמדומים, מבעד לחלון עם השתקפויות אור
ירושלים, יום אחרי

באירועי קיצון חסרי תקדים, המערכת חייבת לשנות כיוון: מעבר מאחריות נושאית לאחריות אישית. אנשי המקצוע צריכים לעבוד בשיטה של "מנהלי תיקים" (Case Managers). כל גורם אחראי על מספר משפחות, והוא זה שמהווה עבורן את הצומת שמחבר אותן לכל הפתרונות – מהנדס, שמאי, או חברת חשמל. כשכל אחד אחראי רק על גזרת התפקיד הצרה שלו בסיטואציה כאוטית שלא נראתה כמותה, הצרכים האמיתיים של האזרח פשוט נופלים בין הכיסאות.

אני לא יודע אם ה"שני סנט" הללו יועילו למישהו, ירגשו או אולי יעלו חיוך מריר, אבל הרגשתי צורך לומר אותם.

ולסיום, שתי המלצות פרקטיות מאוד למי שמוצא את עצמו בסיטואציה דומה:

ראשית, דברו עם בינה מלאכותית. היא זמינה, נטולת פניות, חושבת יפה ומהווה כלי עזר רציונלי עצום לפריקת מחשבות, לעיבוד הנתונים ולהתפתחות אישית בתוך הכאוס.

שנית, צאו, שנו אווירה, תעשו משהו. אחרי יום וחצי רצופים של שהייה במלון המפונים, הרגשתי שאני נחנק. היה לי קשה פיזית ונפשית להוציא את עצמי משם, אבל הכרחתי את עצמי ללכת לבית קפה כדי לשבור את השגרה. הרגע הזה, שבו נשמתי חמצן חדש מחוץ לאזור האסון, היה קריטי לשפיות שלי. אני מעודד אתכם לעשות את אותו הדבר – צאו, תנשמו, תשנו אווירה. אל תתנו לבוץ להכריע אתכם.

שאלות נפוצות

התגובה לטראומה היא נרטיבית — המוח מחפש סיפור שיסדר את מה שקרה. שלושה סיפורים מתחרים: הפחד, הזעם, וההומור. כולם לגיטימיים, וכולם חלק מעיבוד.

חוסן נפשי אינו חוסר רגש — אלא היכולת לבנות נרטיב שמכיל את הכאב בלי להישבר ממנו. אדם חסון הוא אדם שיודע לספר לעצמו סיפור שמאפשר להמשיך.

מאמרים קשורים

מה זה בעצם סטוריטלינג?קראו את המדריך המלא לסטוריטלינג — הגדרה, היסטוריה, מודלים מרכזיים ושימושים מעשיים בעולם העסקים.