במשך שנים התקבעה אצלי המחשבה הכמעט לא-מודעת שטילים הם דבר מסוכן, אך פחות. בהשוואה לפיגועים ולטראומות האחרות שחוותה מדינת ישראל, טיל נתפס כאירוע סטטיסטי שיודעים להכיל.
ואז הגיע יום ראשון האחרון.
הטיל שנפל בבית שמש שינה לחלוטין את המשוואה. עם תשעה הרוגים וכמעט שישים פצועים, האירוע חצה גבולות. המציאות הזו התרסקה 100 מטר מהבית שלי. ברגעים הראשונים, בתוך ממ"ד רועד מהדף שקרע את החלל, היינו בטוחים שהפגיעה היא בתוך הבית. רק כשיצאנו לאט החוצה גילינו שהמוקד רחוק יותר — ועם זאת, הבית שלנו נראה כאילו עבר טראומה מנטלית ופיזית חריפה: חלונות שנעקרו, קירות שנסדקו.
1. הפרדוקס המשעשע של המחשבה הדתית
הטיל פגע בבית כנסת וריסק אותו לחלוטין. אנשים שהיו בממ"ד מתחתיו מצאו שם את מותם. רציונלית, היית מצפה שממ"ד מתחת לבית כנסת יזכה ל"הגנה כפולה" — פיזית ורוחנית.
המציאות הוכיחה אחרת.
מה שבלתי נתפס בעיניי הוא הדיסוננס שהתפתח לאחר מכן. בעוד בית הכנסת חרב ואנשים קיפחו את חייהם, השיח שצף התמקד בטלית אחת שנותרה שלמה מבין ההריסות. לאחוז בפיסת בד ששרדה כהוכחה להשגחה, בזמן שחיי אדם אבדו באותו מקום — זה ממחיש עד כמה אנחנו זקוקים לנרטיב, גם כשהנרטיב מתמוטט.
2. הכשל הפסיבי של בריאות הנפש
עם הפינוי למלונות נחשפתי לתופעה: הלובי המה פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ונציגי גופי התנדבות. הם ישבו שם, מחייכים באמפתיה, ממתינים שמישהו יגש.
הגישה הזו מנותקת לחלוטין מהאופן שבו פועלת הנפש בזמן משבר. אדם שרוי בטראומה נוטה להסתגר. הדבר האחרון שהוא יעשה הוא ליזום פנייה לאדם זר.
אנשי המקצוע צריכים לאמץ שתי גישות: "טריאז' נפשי" — ממש כמו בדיקה גופנית ראשונית, ליזום שיחת בדיקה קצרה עם המפונים. ו"פסיכולוגיה של מסדרונות" — אנשי טיפול שמסתובבים בין האנשים בטבעיות, מפתחים שיחת חולין, מדובבים בעקיפין. רק מתוך היכרות פרואקטיבית כזו אפשר לזהות מצוקות בזמן אמת.
3. מניהול משימות לניהול אנשים
היה מטורף לראות את המעטפת האדירה שנוצרה מיד: תרומות, אוכל, בגדים, מתנדבים. אבל כשהגעתי לצרכים הבסיסיים של הבית שלי — המערכת קרסה. לא הגיע מהנדס, הבית נותר ללא חשמל, התיאום מול השמאי היה בלתי אפשרי. כל פנייה לגורם כלשהו הסתיימה ב"זה לא התפקיד שלי."
באירועי קיצון, המערכת חייבת לעבור ממנהלי תחומים ל"מנהלי תיקים" — כל גורם אחראי על מספר משפחות, והוא הצומת שמחבר אותן לכל הפתרונות. כשכל אחד אחראי רק על גזרתו הצרה, הצרכים האמיתיים של האזרח נופלים בין הכיסאות.
ולסיום, שתי המלצות פרקטיות מאוד:
דברו עם בינה מלאכותית. היא זמינה, נטולת פניות, ומהווה כלי עזר רציונלי עצום לפריקת מחשבות ולעיבוד הכאוס.
צאו, שנו אווירה, תעשו משהו. אחרי יום וחצי במלון, הכרחתי את עצמי ללכת לבית קפה כדי לשבור את השגרה. הרגע הזה, שבו נשמתי חמצן חדש מחוץ לאזור האסון, היה קריטי לשפיות שלי.