כך אני מהרהר בארומה הקרוב ביותר לבית הדין הרבני. ההורים שלי כבר הלכו, שלה איתה גם מזמן. הדבר היחידי שרציתי היה לבקש ממנה חיבור פרידה, טיפה אחרונה של אוקסיטוצין מהסוג הכי איכותי שיצא לי לפגוש. טיפה שאולי תחזיק אותי עשור קדימה לקראת הטרלול של השנים הבאות. היא לא היית נענית, היית עושה את הפרצוף המופתע ומוזר כשאני מבקש את מה שהיא הכי רוצה בעולם. אבל אף אחד לא נפרד בחיבוק פרידה אחרי שהוא מסיים נישואים עם שלושה ילדים. הצליחו כבר להבהיר לכולם שמדובר בטרגדיה. אבל גם בטרגדיות מתחבקים, כמו באבל או משהו, אבל הצליחו גם להבהיר שגירושים זה אבל שמחייב שנאה עזה. אם אתה אוהב אתה לא מתגרש, כך מכריזה בת קול משמיים וכולם עונים אמן.
אולי היא לא היית רוצה את החיבוק. אולי הוא לא היה מעניק לה אוקסיטוצין אלא דווקא דלי של קורטיזול מר. הלוואי וידעתי מה היא רוצה. הרצון שלה תמיד היה משהו שצריך לפסל כדי לחשוף או ליצור. בכל אופן, עכשיו היא עם ההורים שלה, ששששש, היא בחרה בהם כדי להצליח להשתחרר מהקסם הכל כך מסובך שלי. איך אפשר לאהוב כל כך בן אדם שונה כל כך שאוהב כל כך ורוצה נשים אחרות כל כך, הוא לא מוכן לבדוד כמו גבר נורמלי ולאפשר לה את השקט האנושי ההכרחי לבת אנוש אבל גם לא מוכן להיכנע סופית למונוגימיה. איזה רעל של גבר, איזה כישוף מסוכן, קיום מרושע של תרכובת פסיכולוגית כימית ממש.
הלוואי והייתי מסוגל לבגוד באישה שאני כל כך אוהב. זה היה מאפשר לנו עוד המון שנים של אהבה אולי. הלוואי ולפחות הייתי מסוגל להתמסר אליה לחלוטין. להתעלם מהילדות האורתודוקסית המזוינת שהפכה של הורמוני הנעורים שלי לפלפל בתחת שלעולם לא מספיק לשרוף. להתעלם מהצמיחה שלי כגבר שלומד קורא וחוקר את העולם. להתעלם מהביולוגיה המחורבנת של אובדן הריגוש הלימנסרי של טמטום התחלת הקשר. הלוואי שהייתי מקריח לחלוטין במקום להצמיח בלורית שחורה ומתריסה כל כך, הלוואי והייתי שמן, חסר טקסט, חסר רגישות, עני, משהו שהיה גורם להפנים שבחוץ המשחק שלי מכור. הייתי שותה איתה מרק ומבהיר לה שהעולם לא קיים מבחינתי, היא היית מבינה בכרס הגדולה שלי ולא יודעת אם להתרגש מהמחווה שלי. אני מדמיין את הצחוק של הילדים בגינה. את הקטן משחק בכדור ומתלבט אם להתמקד בטכניקות של שוער או הגנה כדי לייצב את המעמד שלו בבית הספר. אני הייתי מלמד אותו טריקים מלוכלכים כדי לנצח כל סיטואציה והופך אותו למחרת לגוקר חברתי. הוא היה מביט אליי בעיניים של ילד פלא יפה שמביט באבא האלוהי שלו. האבא שעכשיו פתאום מתגרש מאבא והופך מאלוהים ליצור בסימן שאלה גדול שאולי הוא אוהב ואולי הוא לא יסלח לו לעולם. מדמיין את רחל מקריאה לי את השיר שהיא כתבה לפני חמש שנים בכיתה ב' פאק, אני זוכר את השיר הזה בעל פה. כולם אצלינו בבית זוכרים אותו בעל פה. אף אחד לא מבין לחלוטין את המשמעות שלו אבל הוא מטיל כישוף שמחייב ישר לזכור ולשנן את כל המילים:
לב אוהב
לב לא אוהב
והעיקר אוהב
כי אם הוא לא אוהב
צרה צרורה בלב
אני אמור להיות המשורר בבית, אבל אין לי שיר שגורם לי לבכות כך. זה קפסולה שמצליחה כל פעם להוציא קפה טרי. הפעם אני מקווה שהיא תמשיך לאהוב את הלב שלי שהוא לא אוהב את אמא. אף אחד לא רוצה צרה צרורה בלב. אני מדמיין את הגדולה שכבר יודעת לומר לי לפני פסטיבלי ריקוד "אבא, שים לב שאמא פה מחכה לך, לישון בחדר רק עם בנים" המבט שלה כל כך פשוט ועמוק ויפה. גידלתי אותה יפה, דתייה מונוגמית לתפארת אמא שלה. שמביטה גם גם היא במבט שיכול להרוס כור אטומי. אני בשלב הזה צוחק, לוקח שלוק של חצי נשימה כמו כל נבל שמודע לעצמו היטב ויודע שאני מוצר פג תוקף שאמא אכלה וכל החיים יהיה לה כאבי בטן. יום אחד אני אזכר ברגע הזה, אולי אקרא את הטקסט הזה. אחשוב שהייתי כל כך מגלומני נפוח חסר תקנה שהרס את החיים שהגורל העניק לו והשמיד את טיפות האהבה האחרונות שנותרו בדלי הריק מהאהבה שהוא נולד אליו. רגע אחרי אבלע משהו אולי. אולי אקרא ואגיד וואוו, כמה כוח להצליח לעזוב אישה מופלאה כל כך על מנת לא לשקוע במצולות ולהטביע איתך את כל הספינה ואז לחייך בגאווה על האנרגיה שקיבלתי מהחירות. אולי לא אזכר בזה ולא אקרא את זה, אשאב למערבולת של צרכים הישרדותיים ולא יהיה לי זמן לכלום. אולי אהיה ברמן מליונר באיזה בירה אירופית שמנסה לחוות סיפוק ממשקאות מותאמי מצב רוח שיושבים בול על סוג הקריצה ובטוח שזה הפסגה המקסימלית שהחיים יודעים לספק לו אחרי התקופה ההיא.
