התגרשתי מהאישה שאני אוהב

התגרשתי מהאישה שאני אוהב. היא ככל הנראה האדם שאני הכי מעריך מכל בני האדם שיצא לי לפגוש. חייתי איתה את 14 השנים שיהיו כנראה השנים היפות, העגולות והחזקות ביותר שאני מסוגל לדמיין.

נישאנו בשידוך בגיל 20, אני עם חלב על השפתיים מהישיבה שדאגה לעקר כל בי על גישה נורמטיבית לעולם. הייתי פילוסוף בתחומים שאיבדו רלוונטיות מאות שנים קודם לכן. בתחומי החיים עצמם — אידיוט מוחלט. היא הייתה עם אש בעיניים לצמוח יחד ולשחק אותה. אני הייתי ההימור שלה.

14 שנים לאחר מכן, עם 7 שנים כזוג מעורב ועסק משותף, במצב כלכלי שאפילו לא העזנו לחלום עליו — היא תגדיר את הכל ככישלון, אני אנסה להסביר בעקשנות מיותרת שזה בעצם סיפור הצלחה.

כך אני מהרהר בארומה הקרוב ביותר לבית הדין הרבני. הדבר היחיד שרציתי היה לבקש ממנה חיבוק פרידה — טיפה אחרונה של אוקסיטוצין מהסוג הכי איכותי שיצא לי לפגוש. טיפה שתחזיק אותי עשור קדימה. היא לא הייתה נענית. אבל גם בטרגדיות מתחבקים, כמו באבל — אלא שהצליחו להבהיר שגירושים זה אבל שמחייב שנאה עזה.

אם אתה אוהב, אתה לא מתגרש — כך מכריזה בת קול מהשמיים וכולם עונים אמן.

אולי היא לא הייתה רוצה את החיבוק. אולי הוא לא היה מעניק לה אוקסיטוצין אלא דלי של קורטיזול מר. הלוואי וידעתי מה היא רוצה. הרצון שלה תמיד היה משהו שצריך לפסל כדי לחשוף.

הלוואי והייתי מסוגל לבגוד באישה שאני כל כך אוהב. זה היה מאפשר לנו עוד המון שנים. הלוואי ולפחות הייתי מסוגל להתמסר אליה לחלוטין — להתעלם מהביולוגיה המחורבנת של אובדן הריגוש הלימנסרי, מהצמיחה שלי כגבר שלומד את העולם, מהילדות האורתודוקסית שהפכה את הורמוני הנעורים שלי לפלפל בתחת שלעולם לא מספיק לשרוף.

אני מדמיין את הצחוק של הילדים בגינה. את הקטן שמשחק בכדור ומתלבט אם להתמקד בטכניקות של שוער או הגנה. אני הייתי מלמד אותו טריקים מלוכלכים לנצח כל סיטואציה — והוא היה מביט אליי בעיניים של ילד פלא שמביט באבא האלוהי שלו. האבא שעכשיו מתגרש ומאלוהים הופך ליצור בסימן שאלה גדול.

אני מדמיין את רחל מקריאה לי את השיר שכתבה לפני חמש שנים בכיתה ב'. כולנו אצלינו בבית זוכרים אותו בעל פה. אף אחד לא מבין לחלוטין את המשמעות שלו, אבל הוא מטיל כישוף:

לב אוהב

לב לא אוהב

והעיקר אוהב

כי אם הוא לא אוהב

צרה צרורה בלב

אני אמור להיות המשורר בבית, אבל אין לי שיר שגורם לי לבכות כך.

יום אחד אני אזכר ברגע הזה, אולי אקרא את הטקסט הזה. אחשוב שהייתי כל כך מגלומני נפוח שהרס את החיים שהגורל העניק לו. רגע אחרי אולי אגיד — כמה כוח לעזוב אישה מופלאה כל כך, כדי לא לשקוע ולהטביע איתו את כל הספינה.

אולי שניהם נכונים.