יש טענה שמסתובבת בפינות האפלות של האינטרנט ומגיעה בגרסאות מעט מודאגות גם לשיחות הורים: "80% מהנשים נמשכות רק ל-20% מהגברים. שאר הגברים לא רלוונטיים."
הנרטיב הזה, שנולד בקהילות ה-incel, הפך לאחד הסיפורים המסוכנים ביותר שמתפשטים בקרב מתבגרים — כי יש בו גרעין של אמת שמעטפים בסביבה רעילה.
מה נכון בו
כן, יש אי-שוויון במשיכה. נשים, בממוצע, מגדירות את אמות המידה שלהן גבוה יותר ומסננות יותר בשלב ההיכרות. כן, מחקרים על אפליקציות היכרויות מראים שגברים "מחליקים ימינה" הרבה יותר מנשים. כן, קיים אפקט של "כוכבים" שמקבלים תשומת לב לא-פרופורציונלית.
מה שקר בו
ה-20% לא קבועים. לא מוכרחים להיות נחתים. הם לא נקבעים לפי גובה בלבד. הם לא מוגדרים בגנטיקה.
מה שה-incel communities עושים בנתונים הסטטיסטיים האלה הוא להפוך "קשה יותר" ל"בלתי אפשרי". ואת "אין לי מזל עכשיו" ל"לא מגיע לי לעולם".
הנרטיב הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה. גבר שמאמין שהוא לא רלוונטי — מתנהג כאחד. הביטחון העצמי, הנוכחות, היכולת לנהל שיחה, הסקרנות — כל אלה מגדירים "משיכה" הרבה יותר ממה שגנטיקה קובעת.
מה מסוכן בו
הסכנה האמיתית היא לא בטענה הסטטיסטית — היא בפרשנות. "אני בתחתית 80%, אז אין לי מה לנסות" הוא מסקנה שלא נובעת מהנתונים, אלא ממצב נפשי שמחפש לגיטימציה להרנות.
הסדרה "Adolescence" הראתה זאת ביד אמן: נער שנחשף לנרטיב זה לא מצא בו הסבר — מצא בו רשות. רשות לכעס, לבידוד, ולנסיגה מוחלטת מאחריות לחייו.
מה לעשות עם זה
אם אתם קוראים את זה כהורים, כחברים, כמורים: הנרטיב הזה מסוכן לא מפני שהוא שקר מוחלט, אלא מפני שהוא חצי-אמת שמוצגת כגזר דין. חצי-אמת היא תמיד יותר משכנעת מאשר שקר מוחלט.
הפתרון הוא לא להתעלם ממנו — הוא לפרק אותו. להכיר בכך שמשיכה היא מורכבת, שנסיבות קשות, שיש בדידות אמיתית — ובמקביל לדחות את המסקנה שגורל קבוע ושאין בחירה.
הסיפור שמספרים לעצמם נערים בגיל 16 על "מי הם" הוא הסיפור שיעצב את "מי יהיו". זה — ורק זה — הנקודה שראויה להתמקד בה.