אחלה גבר שבעולם: שלושה פרקים בדמות הגבר הישראלי

יש שאלה שלא שואלים ישירות אבל כולם מרגישים: מה זה להיות גבר ישראלי היום?

לא בתיאוריה. לא באיזה ערוץ יוטיוב אנגלי. כאן. עם הצבא, עם האבות, עם הדגל, עם האלימות, עם הרגישות, עם כל הסתירות שמרכיבות את הדמות הזו.

ניסיתי לפרק את זה לשלושה פרקים שבהם עבר הגבר הישראלי מאז הקמת המדינה.

פרק א' — הצבר: הגבר שלא מרגיש

הצבר המיתולוגי — דב מדברי קדמוני, לא מרבה במילים, שתקן, פועל. קשה מבחוץ, רך מבפנים — זה היה ה"אידיאל".

הגבר הישראלי הראשון נולד מתוך הצורך. כשאין לך מדינה, אתה בונה אותה בידיים. כשיש לך שכנים שרוצים להשמיד אותך, אתה לא מרשה לעצמך לבכות. הרגש הפך למותרות — ואמוצות הרגש הפכה לגאווה.

הצבר לא דיבר על כאב. הוא נשא אותו.

פרק ב' — הלוחם: הגבר שמוכיח

מלחמות 67', 73', לבנון — כל אחת שחקה שכבה מהאידיאל ושחקה אחרת תחתיה. הגבר הישראלי הפך ללוחם. לא רק פיזית — אידיאולוגית.

להוכיח עוצמה. להגן על משפחה. לא לברוח. להיות זה שנשאר.

זה הפרק שבו המחיר היה הכי גבוה: גברים שחזרו ממלחמות שבורים, ולא היה להם שפה לומר זאת. PTSD נקרא "חולשה". טיפול פסיכולוגי היה "לנשים".

פרק ג' — ה"גבר החדש": הגבר שמבולבל

שנות ה-90 ואילך הביאו תרבות פופ, גלובליזציה, פמיניזם גל שני ושלישי. פתאום הותר לגבר ישראלי לבכות, לטפל, לבשל, להיות "פרטנר שווה".

אבל הדגם הישן לא נמחק — הוא פשוט נדחק. גברים רבים גדלו עם שני מודלים שסותרים זה את זה: אביהם שלא מרגיש, והתרבות שאומרת להרגיש. השתיקה והצעקה. הקשיחות והרגישות.

הבלבול הזה לא נפתר — הוא רק הפך מתוחכם יותר.

אחרי 7 באוקטובר

7 באוקטובר שינה משהו שאני עדיין מנסה לנסח.

הגבר הישראלי היה צריך להיות גם לוחם, גם מטפל, גם שומר, גם מדיניות. בן שמחפש את האב שנחטף. אב שנוסע לכיוון שהשאר בורחים ממנו. בעל שאומר "אהיה בסדר" כשהוא לא בטוח בכלל.

לא יודע אם המשבר הזה יגבש דמות חדשה או יפצל אותה עוד יותר. אבל אני יודע שאחרי אירוע כזה, השאלה "מה זה גבר ישראלי" לא יכולה לחזור לאותה תשובה.

אולי זו שאלה ששווה לנו לשאול ביחד.