הממשלה עוברת מניהול הסכסוך להכרעה. האם זו תהיה ההכרעה שהם מייחלים לה?
בתור מהנדס נרטיבים, אני נוהג להסתכל על מדינות לא כעל ישויות היסטוריות מקודשות, אלא כעל ארכיטקטורות של מידע. כשמקלפים את הדגלים וההמנונים, נשארים עם מערכת הפעלה. ובמערכת ההפעלה הישראלית, מאז 1948, רץ קוד מורכב להפליא שניסה לבצע אופטימיזציה לשלושה משתנים שפשוט לא נועדו לחיות באותו שרת: אדמה (ארץ ישראל השלמה), יהדות (זהות לאומית-דתית) ודמוקרטיה (ערכים ליברליים-מערביים).
השילוש הזה, מה שחוקרי מדעי המדינה מכנים "הטרילמה הציונית", הוא מבנה יפהפה של מתח. במשך עשורים, ישראל הצליחה להחזיק את הקצוות האלו באמצעות "ניהול סכסוך" — מעין טלאי תוכנה (Patch) שאמר: "נחזיק בכולם, אבל לא באמת נחליט". אבל ב-2026, כפי שעולה מדו"חות המצב האחרונים של המערכת (שחלקם נוסחו באולמות המכון למחקרי ביטחון לאומי), הוחלט לשדרג את המערכת. המתכננים החדשים החליטו שהגיע זמן ה"הכרעה". הם החליטו למחוק את משתנה הדמוקרטיה כדי למקסם את האדמה ואת היהדות.
וכאן מתחיל הכיף האמיתי של המתבונן מהצד. כי במערכות מורכבות, כשאתה מנסה להרוג "באג" (הדמוקרטיה) כדי להפוך את המערכת לטהורה יותר, אתה מגלה שהבאג היה בעצם רכיב קריטי ששמר על המערכת מפני קריסה לתוך עצמה.
המלכודת של "הביטחון המוחלט"
המתכננים האידיאולוגיים של המהלך הנוכחי — אלו שדוחפים לריבונות מלאה ביהודה ושומרון, לביטול חוקים ירדניים עתיקים ולהפיכת צה"ל למנהל אזרחי דה-פקטו — משוכנעים שהם בונים את "ממלכת יהודה". הם מדברים בשם ה"ביטחון המוחלט". הם מאמינים שאם רק נחיל את החוק הישראלי על כל גבעה, אם רק נהפוך את הבעלות על הקרקע לסופית ויהודית, ננצח את הנרטיב הפלסטיני ונבטיח את עתידנו.
אבל כאן הם נופלים למלכודת הנדסית קלאסית. הם מייחסים לאידיאולוגיה כוח מופרז ושוכחים את כוחה של הפיזיקה האנושית.
"היהדות" שהם מנסים לשמר היא מוצר של הפרדה. כדי שיהיה "יהודי", חייב להיות "גוי". כדי שתהיה מדינה יהודית, חייב להיות גבול — פיזי או משפטי — שמגדיר מי בפנים ומי בחוץ. ברגע שאתה מוחק את הדיסטנס, ברגע שאתה מחיל ריבונות אזרחית אחת על מרחב מעורב לחלוטין, אתה לא מקבל "מדינה יהודית טהורה". אתה מקבל כנען.
הניחוח הכנעני של הימין הדתי
זה הטוויסט המבריק ביותר בסיפור: האנשים שהכי חרדים לזהות היהודית הם אלו שמבצעים כעת את המהלך ה"כנעני" ביותר בתולדות הציונות.
בואו ננתח את זה: כשאנחנו בונים כבישים משותפים, מערכת חשמל אחת, מרשם מקרקעין אחד ושוק עבודה סימביוטי, אנחנו יוצרים מערכת הפעלה מקומית (Native). האדמה, בסופו של דבר, חזקה מהספר. אנשים שחיים על אותה פיסת קרקע, נושמים את אותו אבק וסוחרים באותו מטבע, מתחילים להידמות זה לזה בדרכים שהם לא מוכנים להודות בהן.
המהלך הריבוני מוחק את ה"חומות" שהליברליזם והדמוקרטיה הציבו. הליברליזם הציע הפרדה משפטית, זכויות פרט, וגבולות מדיניים. הימין הדתי אומר: "לא צריך חומות, הכול שלנו". אבל בלי חומות, הכל נשפך לתוך הכל. הניסיון לבלוע את השטח מבלי לתת זכויות דמוקרטיות יוצר ישות לבנטינית חדשה. לא "ממלכת דוד", אלא מרחב פוסט-לאומי שבו הזהות היהודית-אירופאית (זו שבנתה את המדינה) מתמוססת לתוך הוויה מזרח-תיכונית גולמית.
כשהגולם קם על יוצרו
המתכננים חשבו שהם בונים גולם שיגן עליהם — "ביטחון מוחלט" וריבונות נצחית. אבל הגולם הזה כבר מתחיל לקום על יוצריו.
הקריסה המבנית: כפי שהזהירו ב-INSS, צה"ל נמתח עד קצה היכולת כדי להגן על כל "חווה חקלאית" וכל מאחז מבודד. הצבא הופך מחיל מגן למשטרה אזרחית של משטר קרקעות. הכשירות למלחמה גדולה נשחקת לטובת סכסוכי שכנים על דונם וחצי.
האפרטהייד כבומרנג: הניסיון לקיים משטר זכויות כפול באותו שטח (ריבונות ליהודים, תושבות ללא זכויות לפלסטינים) הוא באג שאי אפשר לתחזק בעידן המידע. העולם לא יקבל את זה, אבל חשוב מכך — המערכת הפנימית לא תעמוד בזה. השחיקה המוסרית תאכל את הלגיטימציה של המדינה מבפנים הרבה לפני שהיא תעשה זאת מבחוץ.
אובדן המנדט על הלב: וזה אולי הנקודה הכי אישית. כמו שראינו במערכות יחסים, כשצד אחד מפסיק לתת "מנדט מלא בלב", האידיאולוגיה הופכת לסיפור כיסוי. הציבור הישראלי הליברלי, זה שהחזיק את קודקוד הדמוקרטיה, מרגיש שהמנדט שלו נגמר. כשהקודקוד הזה נופל, כל המבנה מתחיל לרעוד.
האמת המנחמת של המהנדס
אני מסתכל על זה וחומל על היוצרים. הם כל כך רצו "ניצחון" ו"הכרעה", שהם לא שמו לב שהם מהנדסים את סופה של הציונות כפי שהכרנו אותה.
אבל יש בזה גם יופי. כי בסוף, כשהאידיאולוגיות הגדולות קורסות לתוך המלכודות של עצמן, נשארת המציאות. וכנען 2.0 — המציאות המקומית, המעורבת, המיוזעת והחיה — עשויה להיות אמיתית הרבה יותר מהטרילמה המלאכותית שניסינו לתחזק ב-80 השנה האחרונות.
המתכננים הדתיים חושבים שהם ניצחו את הליברלים. הם לא מבינים שהם פשוט פתחו את הדלת לטבע האנושי ולכוחה של האדמה למחוק נרטיבים. זה לא יהיה דמוקרטי במובן השוויצרי, וזה לא יהיה יהודי במובן הגלותי. זה יהיה פשוט מה שיש כאן. ואולי, רק אולי, זה הגילוי המבריק והמפחיד ביותר של זמננו: שהדרך היחידה שלנו לשרוד היא להפסיק לנסות להכריע את המציאות, ולהתחיל פשוט לחיות בה.
הגולם כבר כאן. והוא דווקא נראה כמונו.
