ד"ר אסף שטיין

הסיפור על האיש הזר (שהוא אתה – היזם)

בסיפור הבא תלמדו מדוע יזמים המספרים בהתלהבות, מתוך אמונה גדולה במיזם שלהם, לא מצליחים ליצור סיפור חזק ומשכנע דיו עבור השומעים. תלמדו על טכניקה המכונה 'הזרה', ומדוע כדי לספר על המיזם שלכם חשוב שתרגישו כלפיו גם כאילו אתם זרים המסתכלים מבחוץ, ולא רק כאילו המיזם הוא חלק בלתי נפרד מחייכם.

בסרט 'מה שעולה למעלה' (What Gose Up) יוצא עיתונאי מעורער לסקר את השיגור של מעבורת החלל צ'לנג'ר מעיירה אמריקאית קטנה, בה מלמדת המורה שנבחרה להיות אסטרונאוטית.

העיתונאי קמפבל ראביט (השחקן סטיב קוגן) מגיע לעיירה, אבל בגלל ששיגור החללית נדחה, הוא זוכה להכיר קבוצת תלמידים אקסצנטרית. העיתונאי מחליט לשנות את מושא הדיווח שלו – מהמורה האסטרונאוטית, המצטיינת האהובה על הכל בעיירה, אל קבוצת התלמידים הדחויים, המוזרים, והמורה הכריזמטי שלהם (מצא את מותו ביום הגעת העיתונאי לעיר).

בשלב מוקדם של הסרט, מיד לאחר שקמפבל מספר על ההחלטה שלו לעורכת, אנחנו רואים אותו פורס דף לבן על דלת חדרו במלון, וממלא אותה בשמות התלמידים והמורה שלהם. בהמשך קמפבל כותב על פתק "אני" ומדביק אותו מחוץ למעגל השמות. משתהה שנייה, ומחליט להכניס את הפתק שלו לתוך מעגל השמות, בסמוך למורה. היד המסססת של העיתונאי בשלב זה, ממחישה צעד חשוב מחשבתית ורגשית, שעובר על כל מספר טוב בזמן שהוא מנסה לכתוב את הסיפור שלו. זהו המעבר מנקודת מבט של מתבוננן מבחוץ לנקודת מבט של משתתף מבפנים.

קחו רגע להתבונן בתמונה מהסרט

 

 

 

הזרה - איפה אני ממוקם בסיפוראפשר ממש לחוות איך תנועת היד עם הפתק 'אני' המגיעה מחוץ למעגל השמות ונעה אל לב לבו של המעגל, מעוררת אותנו לחוות באופן עוצמתי יותר את ההתרחשות. מקרבת אותנו אל הדמויות. הופכת את הסיפור לאישי ועוצמתי יותר. המספר מעורב וקשור לדמויות. אנחנו , כמספרים, חייבים לעשות את הצעד הזה כדי שהסיפור של המיזם יהיה מלהיב, אותנטי, רלוונטי לנו (ואז לקהל השומעים שלנו). כשמדובר ביזמים זהו השלב הטבעי לנו, הטבוע באופיו של כל יזם טוב – היכולת להתלהב מהרעיון שלך ולהדביק בה אחרים. אבל יזמים-מספרים רבים שוכחים שזהו רק צעד ראשון בתהליך של סיפור טוב, ומספקים רק תמונה 'משתתפת' ונלהבת. ואז הסיפור שלהם לא מעמיק, ולא מצליח לחבר את המאזינים והשותפים אליהם.

מדוע סיפור נלהב אינו מספיק? שימו לב שהתנועה של המספר אל לב המעגל גם מערערת את האמון שלנו, שומעי הסיפור, במידת האובייקטיביות של המספר. היא מעוררת שאלות לגבי הקשר של המספר עם אותן דמויות ואיך אותו קשר משפיע על הסיפור. אנחנו באופן טבעי שואלים: אז אם הוא חבר של המורה ותלמידיו, ברור שיציג אותם באור אוהד. מה שמעניין הוא איך יציג את התלמידים מישהו מבחוץ. איזו ביקורת הוא ימתח על הקשרים ביניהם, על היחסים המיוחדים שלהם עם המורה הכריזמטי?  כך קורה לנו כשאנחנו שומעים יזם המציג בהתלהבות, ללא רגע אחד של רפלקציה, של התבוננות מבחוץ, על המיזם שלו. זה פשוט נשמע לנו 'יותר מדי טוב בכדי להיות אמיתי'.

הזרה – התבוננות במיזם שלנו מנקודות מבטו של אדם זר

הסתרת הצדדים והקולות הנוספים אצל יזמים שמספרים סיפור רק מכוח ההתלהבות וההיכרות שלהם עם המיזם שלהם, אינה נעשית בזדון פעמים רבות. היא אינה נעשית כדי להסתיר מהמשקיע הפוטנציאלי משהו, אלא פשוט מפני שהיזם אינו רואה את הצדדים הללו. היא מאותת למשקיע פוטנציאלי שהיזם לוקה בעיוורון ולא מסוגל לחשוב על חסרונות המיזם. לא מסוגל לראות את המתחרים הפוטנציאלים, או שאין לו יכולת לזהות איך המוצר שלו באמת נתפס על ידי הקהל הרלוונטי. כדי להימנע מהמלכוד הזה, של סיפור חד-מימדי שחושל בכוחות התלהבות היזם בלבד, חשוב לבצע תרגיל מחשבתי וסיפור המכונה  – הזרה. זהו שלב היציאה ממעגל ההשתתפות וחשיבה על מושא הסיפור מעיניים של אדם זר, הרואה את הסיפור (המיזם) פעם ראשונה.

התנועה של התרחקות והתבוננות מהצד על ההתרחשות מעלה שאלות חשובות שלא היו עולות בהקשרים אחרים, וגם אם נראה שהן מקלקלות את ההתלהבות של הסיפור, יש להן תפקיד חשוב בבנייתו. שאלות כגון "האם השוק מוכן לקלוט טכנולוגיה חדשנית כזו?, האם לקוחות יהיו מוכנים לשלם את הסכום שהמודל מניח? או אפילו האם לקוחות יהיו מוכנים לשלם בכלל עבור המוצר? הן שאלות שנובעות מרגעי הזרה, וסיפור טוב חייב להתייחס אליהן.  לעיתים בהזרה מוצלחת עולות תובנות חשובות על המיזם, ומתחדדת גם מהות ולב הסיפור, ומתגלות תובנות משמעותיות על המיזם.

מדוע סיפור 'מדעי' מנקודת מבט מרוחקת – גם הוא לא מספיק טוב?

אפשר לקחת את הטיעון הזה צעד נוסף ולהגיד כי כדי לשכנע, אנחנו צריכים לספר על המיזם שלנו רק מנקודה של אדם זר. הבעיה היא שאם ניצמד בסיפור שלנו רק לנתונים ועובדות מדידות, ומה שאחרים אומרים על המיזם שלנו ונציג זאת –  גם אז לא נקבל סיפור חזק דיו. אנתרופולוגים רבים התחבטו בשאלה האם לספר מנקודת מבט מרוחקת, בשפה מדעית, או לקרב את הקורא דרך החוויה הפרטית שלהם מתקופת התצפית-המשתתפת שערכו. על אף שהדיון עדיין מתקיים, ופרופסורים מכובדים עדיין חובטים זה במאמרו של זה ביחס לשאלה זו, מסתמנת מוסכמה רחבה, והיא שדווקא בעידן שבו ממילא קיימת אצל שומע הסיפור מודעות לכך שזהו 'רק סיפור' מזווית של מספר מסויים. דווקא בעידן שבו החושים שלנו היום מכוונים לחפש (אצל מאזינים מנוסים) את הסיפור שאינו מסופר, את הצדדים שהיזם המספר מעלים מאיתנו – אזי סיפור בעל מרכיבים מאוזנים – המשלבים קולות מן החוץ עם קולות מן הפנים, סיפור המכיר במגבלותיו עקב מיקומו של המספר, מתפרש דווקא כאמין יותר – ולכן מחבר אותנו יותר טוב כמאזינים.

עד מתי מומלץ לקיים את התרגיל החשיבתי-רגשי הזה של הזרה-הכרה? עד לנקודה שבה ההתרחקות מאפשרת לנו לספר סיפור שאנחנו שלמים איתו. סיפור שאנחנו חושבים שמציג תובנות רבות מימדים לשומעים, ומאפשרת להם גם קצת להשתתף וגם קצת להיות זרים שמציצים לעולם המספר (שהוא עולם המיזם שלנו).

לסיכום, ניתן לחשוב על הזרה והתקרבות ככוחות מניעים חשובים בדינאמיקה של סיפור טוב. דינאמיקת סיפור טובה  חייבת להכיל מרכיב של הכרה-הזדהות יחד עם מרכיבים של הזרה-התבוננות מרחוק. אין הזרה טובה בלי התקרבות והשתתפות, אין סיפור טוב בלי תנועת היד של התקרבות והתרחקות, של כניסה למעגל ואז יציאה והתבוננות מהצד עליו, וחוזר חלילה.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *